אי פעם הרגשתן שלא מצפים מכן להיות טובות בדברים מסוימים?
אני רוצה לצלול רגע לתוך נושא שנגעתי בו קצת בעבר; איך הציפיות שלנו על תחום מסוים או תחביב משפיעות על היכולת שלנו להשתלב לתוכו. וכמובן שבפרט בתחום השטח והטיולים.
אנחנו חיות בחברה ששמה המון תוויות והגדרות על דברים.
"זה רק בנים יכולים", "זה לא לבנות", "זה נשי", "זה משחק של בנים" וכו'…
בדיוק כמו שבשפה העברית יש זכר ונקבה לכל דבר שרירותי, גם בתרבות שלנו אנחנו מקטלגים תחומי עניין וידע מאוד למגדר.
דברים שנחשבים "לבנים" נתפסים בעינינו גם כבעלי תכונות גבריות- כמו לדוגמא "מחנאות" שהיא תחום שבארץ שייך לגברים גם נתפס על ידינו כמחוספס, מצ'ואיסטי, גברי חזק וכו'.
ככה בעצם לא רק שמראש אנחנו לא מקבלות הזדמנות להיכנס למועדוני גברים האלה, אנחנו גם לומדות לתפוס את הדבר עצמו כבעל תכונות גבריות מאוד ולכן גם נרתעות וחושבות שזה לא בשבילנו.
מסדנת הישרדות אימהות ובנות שעשיתי לקבוצה פרטית ברמות מנשה
אל תאמינו למה שסיפרו לנו
אז מה אם אספר לכן שגם דברים שתרבותית אצלנו הם "של גברים" ניתן לעשות גם בצורה "נשית"?
מה אם אומר שאפשר לייצר מרחבים שבהם התחביבים האלו מונגשים לעוד סוגי אישיויות ולקהל שבתצורה הנוכחית לא יהנה מהתחביב?
אפשר להתאמן ולעשות ספורט לא בצורה מצ'ואיסטית. (ואפשר גם כן.)
אפשר לצייר ולציור אומנות גם בהמון כוחנות וחדירות מטרה, וגם ברגישות ועדינות ומוטוריקה עדינה.
זה שאנחנו מכירות תחביבים מסויימים כדבר אחד לא אומר שזו הדרך היחידה לעשות אותם.
וכל עוד נחלק תחביבים לפי מגדר, לא נגלה את כל הגישות השונות והחדשות שניתן לגשת לתחומים רבים בעזרתן.
הסדנאות שלי
בסדנאות הישרדות שלי אני דוחה לחלוטין את הנחת היסוד שיש "דרך נכונה לעשות הישרדות".
אנחנו לא סובלות ומותחות את עצמינו לקיצון בלי סיבה.
אנחנו לא "זוחלות בבוץ" ו"שותות שתן".
אנחנו משתמשות בדימיון, פתרון בעיות והרבה מאוד סבלנות כדי ליצור נוחות, דאגה לצרכים הפיזיולוגים ולצרכים הנפשיים בטבע.
תוך כדי שימוש בכמה שפחות ציוד "אנושי" ושימוש מקסימלי בטבע עצמו.
וזו כל התורה.
הרבה אמרו לי אחרי שעברו את הסדנה שלי שאני מלמדת הישרדות בצורה "נשית". אני לא יודעת אם זה נכון כי אני משתדלת שלא ליפול לתבניות האלה.
למה לא לרצות לסבול זה "נשי"? זה לא אמור להיות דחף אנושי טבעי?
אני כן יודעת שאני מלמדת הישרדות אחרת מהנהוג בשוק כיום. בדרך שהיא לגמרי שלי.
דרך שמיישרת קו עם הערכים שלי, שלא מקדשת סבל ושרואה את האתגר לא רק דרך משקפי וואסח.
והאמת? זה לא פחות "הישרדות".
להפך, לדעתי זו הדרך הכי טובה לקבל את הכלים הנכונים ולהבין לעומק בלי ליפול לתחרותיות מטופשת של למי יש יותר גדול…
בלי שטויות מאצ'ו של "זה הלא הישרדות אם לא עשיתן כך וכך…".
"זה לא באמת הישרדות בלי סבל".
ותאמינו לי שבסדנאות שלי אנחנו עושות המון, ודברים מגניבים ואתגריים. אך יוצאות עם כלים פרקטיים ולא רק עם סיפור מצחיק על כמה סבלנו… (פחות או יותר ככה נשמעים כל הסיפורים מהצבא ואני יודעת ששום דבר ממה שאני יודעת לא באמת נלמד בסיטורציות הנוראיות האלו).
סדנת הישרדות למתחילות בכרמל; עין קדם
אני מאמינה אחרת -רק לבוא, ולהיות. להיות בטבע וללמוד אותו ואותנו.
ללמוד בסביבה עוטפת ולהרגיש התקדמות וגדילה יחד, ולא אחת נגד השנייה. האתגרים באים בקצב מדוד ולא בקצב שובר.
זו המדריכה שאני רוצה להיות- אחת שרואה את החניכות שלה כשוות לה. ככאלו שיכולות ללמד אותי ולא רק אני אותן.
הרי רוב החניגות שלי עד כה היו גדולות ממני. זה לימד אותי הרבה צנעה, וגם אישר לי בשביל עצמי, את הידע והערך שאני יודעת לתת.
אראה אתכן בסדנה הבאה שלי?
אוהבת,
מעיין❤️
