לכבוד עונת היציאה לשביל ישראל שאנחנו עכשיו בשיאה (ובעצם לקראת סיומה) אני חוזרת למאמר שכתבתי בעקבות גל הפציעות של 2020-2021 ביציאה ההמונית לשביל ישראל בחסות הקורונה, ומרחיבה אותו לסדרת פוסטים מקיפה יותר.
רציתי להתייחס להבחנות שלי על הטיילות הישראלית, אך גם להתעסק באיך לטייל נכון ולצאת לשביל ישראל בביטחון כנשים, וגם לדבר קצת על סגנון הטיילות המאצ'ואיסטית הישראלית.
נבואת זעם; הבהלה לשביל ישראל
הקורונה סגרה את השמיים על כל בני גילי ועל הטיול שאחרי הצבא שלנו. כך נוצר טרנד היסטרי סביב שביל ישראל כתחליף ישראלי לטיול הגדול.
אני כבר חזיתי (כפי שהעוקבות האדוקות יותר של נבואות הזעם שלי בטח זוכרות) שיחד עם היציאה האימפולסיבית לשביל, יגיע גם גל מטורף של פרישה מהשביל באמצע עקב פציעות. ועכשיו, אחרי 3 סבבים של שביל ישראל השנה (יוצאות האביב, הסתיו והאביב שוב) אני עצובה להגיד שצדקתי.
אז איך בעצם אני (וכל מדריך טיולים אחר) יכלתי לזהות שהמגמה הזאת עומדת להגיע? יש לכך כמה סיבות, וכולן קשורות לידע שיש לי על טיילות, ולהיכרות עם תרבות הטיולים הישראלית:
הסיבה הראשית לגל הפרישות מהשביל היא השוני המהותי בין שביל ישראל ל"טיול אחרי צבא" הקלאסי. זה ממש לא תחליף שווה באופיו. במקום טיול ארוך בחו"ל המחולק לטיולים פה ושם, טרק או שניים והרבה נסיעות, אטרקציות, עצירות בערים, מפגש עם מקומיים בכפרים ואתרי נופש- יוצאי ויוצאות הצבא של 2020-2021 זרקו את עצמן/ם למסע של רגלי מאומץ של חודשיים-שלושה רצופים עם משקלים.
שביל ישראל הוא אולי קרוב לבית אבל הוא בשום מובן לא קל יותר מטיול גדול רווי אטרקציות בחו"ל; להפך.
מדובר על ק"מ יומי רב, משקל ומאמצים שרובנו לא מורגלות\ים בהם (גם אם אתם קרביים וואסחיסטים- שום מסע או אימון שעשיתם בצבא הוא לא חודשיים רצופים של הליכה).
ההכנה נכונה לשביל ישראל צריכה להיות הדרגתית (ולפיכך גם יחסית ארוכה). בין אם בהקשר של התארגנות- יציאה עם ציוד מתאים והצטיידות שיכולה לקחת זמן וכסף, ובין אם ברמת ההכנה הפיזית של הגוף למאמץ.
אז הסיבה הראשונה לגל הפציעות בשביל ישראל השנה בגדול קשורה להתארגנות לא נכונה וחוסר הכנה או תיאום ציפיות. אבל מה זה שדחף כל כך הרבה מטיילים ומטיילות לא מיומנים (או לא מאורגנים) פשוט "לקפוץ למים" של מסלול כל כך מאתגר?
"הכל בראש"- חוץ מפציעות גב וברכיים כרוניות…
הבעיה הגדולה ביותר בתרבות הטיולים הישראלית היא כמה שהיא מושפעת מהצבא; הפאסון המיליטנטי שמוביל הרבה מאיתנו למאמצים לא מותאמים פיזית ומיותרים. הקידוש של הסבל ("מה הבעיה לסחוב?" קצת כבד אז מה?" "פסדר נסתדר" "מקסימום נתכלב קצת") לא תופס ולא צריך לתפוס כשמדובר ביציאה למסע כזה- ככה מגיעים ומגיעות לפציעות.
(וזה מגיע ממלכת ההתכלבות בכבודה ובעצמה!) התכלבות היא בסופו של דבר לא גבורה או משהו שהופך לסיפור מצחיק בסוף; התכלבות היא עצלות במסווה של וואסח. זו התעצלות להתארגן כמו שצריך, לחשוב על דברים עד הסוף. אני יודעת, אני עצלנית לארוז דברים לפעמים. העבודה שלי היא להיות בחוץ ולאורך זמן אני יוצאת עם פחות דברים ומסתדרת. זה מצחיק אותי לצחוק על עצמי שאני כלב, אבל אני בחיים לא אתרץ את זה כגישה לטיולים כמו שהרבה גברים עושים. אני בפה מלא אומרת שהתכלבות שלי היא מטומטמת ועצלה.
לטיול של יותר מיום היא כבר לא תופסת, לטיול שמהותו להתארגן על כמה שפחות משקל זה לא תופס. ככה נפצעים\ות.
בעולם זה די נדיר שבנות\י 21-22 יזרקו את עצמם לטרק כל כך רציני בלי להבין באמת במה זה כרוך.
אבל אנחנו, הישראלים\יות, אנחנו יוצאי צבא! אנחו לא כמו שאר בני גילנו בעולם. אנחנו בוגרים יותר. אנחנו חווינו דברים שהפכו אותנו לרציניים יותר מהחו"לניקים האלה שאחרי בית הספר הלכו לקולג'.
אנחנו מלאי ומלאות וואסח ומנופחות מגישת ה"יהיה טוב".
וכך גם נראית תרבות הטיולים פה.
הרי מאיזו סיבה מישהו שבחיים לא טייל אפילו שבוע רצוף עם משקל על הגב פשוט יקום ויחשוב שהוא יכול לעשות את שביל ישראל?
מישהי שלא ישנה עדיין לילה לבד בשטח?
איך כולנו הגענו למסקנה ששביל ישראל הוא דבר שפשוט אפשר "לקום ולעשות"?
הגיע הזמן שזה יאמר- ישראלים מטיילים ע"פ נורמות מצ'ואיסטיות מסוכנות שסחבנו כחברה מהצבא.
ואלו הסיבות לגל הפציעות והפרישה משביל ישראל בשנה האחרונה.
המטיילות השקופות
כנשים בפרט, יש אפילו עוד יותר צורך להכנה מקדימה של הגוף, כיוון שמסיבות חברתיות הגוף שלנו לרוב פחות מתורגל עם משקלים, ומסיבות ביולוגיות אנחנו בונות שריר יותר לאט. לא פחות מסוגלות, פשוט צריכות הכנה אחרת מגברים.
(הנה עוד משהו שלא אמרו לנו ולא יהיו באתרי הטיולים על הכנה לשביל ישראל אגב… למה שיכתבו את זה באמת? אנחנו רק חצי מהמין האנושי…)
את כל הנשים שפנו אליי שאעזור להם להתכונן ולקנות ציוד לשביל, שלחתי לעשות קודם כמה טיולים בשביל לבדוק את השטח ואת הגוף; טיול יומי ארוך עם משקל כבד, אח"כ ים אל ים ואז שביל הגולן. זה עוזר גם להבין אם זה בגלל משהו שיכול להיות לנו כיף.
רק אחרי שכל אלו עוברים בקלילות ובלי כאבים אנחנו יכולות לדעת שנעמוד במאמץ של השביל, כמו גם היכרות עם עצמינו בטיול שכזה, עם הקצב והצרכים שעולים, וכמובן שזו גם בדיקה של הציוד אם מתאים לנו או שמכביד וגורר פציעות.
כמובן שאם מישהי נפצעת בשביל הגולן היא הייתה לחלוטין נפצעת במשהו יותר עצים כמו השביל- וכדאי לבדוק מחדש את התיק והנעליים.
הליכה מקדימה של טרקים אחרים גם עוזרת לנו להבין איך להתכונן לשביל, אבל גם לראות איך הגוף שלנו מגיב, מה הציוד שחשוב לנו והאם התיק והנעליים מתאימות ונוחות.
כל מי שרוצה לבנות סרגל מאמץ שכזה של אימון לקראת השביל- באהבה, אני פה. רק אל תקפצו מעל הפופיק ותגררו אחרכך פציעות גב וברכיים לכל החיים.
אבל תעשו לי טובה- בואו נשאיר את הפאסון המטומטם בצבא, ואת הגבריות האובססיבית-סבל בבית.
בואו נטייל חכם, נשמור על הגוף שלנו ונלמד כמו שצריך מא\נשים אמינים ומדריכי\ות טיולים מוסמכות (אהלן אהלן 😉 )
כי אם כל כמה שאני אוהבת להיות צודקת, במקרה הזה הייתי מעדיפה לגלות שאני טועה ולראות פחות פציעות מהשביל של חבר'ה שיצאו למשהו שהיה גדול עליהם\ לא מתוכנן מספיק טוב.
אוהבת,
מעיין.
