לפני כשנתיים, כשהתכוננתי ליציאה לשביל הגולן, חיפשתי באינטרנט עצות לארגון האוכל לששת ימי הטיול. הופתעתי לגלות שכל הכמויות שהומלצו לאדם, פר ארוחה, היו כמויות שמתאימות לגברים (שצריכים בגדול מעט יותר אוכל). בסופו של דבר, הרבה מן האוכל שסחבתי איתי על הגב גם חזר איתי הביתה (ואני עוד אחת שאוכלת הרבה!). הייתי מאוד מבואסת שסתם סחבתי משקל עודף. אז חזרתי לאינטרנט וגיליתי שבאמת קשה עד כמעט בלתי אפשרי למצוא תוכן ישראלי ייעודי לנשים שרוצות לצאת לשטח.
כל המידע השימושי למטיילים מכוון, כברירת מחדל, לגברים.
אני יודעת מעבודתי כמדריכת טיולים ומניסיוני מטיולים שיצאתי אליהם, שיש הבדלים קטנים אך רבים בדרך שבה גברים ונשים מטיילים, וכיוצא מכך, בידע שנדרש בהתארגנות לטיול: החל מכמות האוכל, סוג הציוד, אופן אריזת התיק ועוד ועוד…
אפילו על היגיינה נשית בטיולים לא כתוב בשום מקום! שלא נדבר על כך שבשום רשימת ציוד מומלצת כמעט ולא כתוב מסרק (!).
לא רק פער בידע, גם פער בייצוג
במסגרת החיפוש, נכנסתי גם לרשתות החברתיות. כך גיליתי דבר נוסף:
אם תכתבו בחיפוש באינסטגרם: "travel" "nature" "Hike" תמצאו בתוצאות הראשונות שני סוגים של יוצרי תוכן –
1. גברים בלוגרי "טיולים" = המלצות טבע, מדריכי מסעות וכל מיני תכני הארדקור.
2. נשים בלוגריות "טיולים" = בלוגריות לייף סטייל שמטיילות בסגנון נופש, מלונות וכו'.
כלומר, באופן כללי, כשאני מחפשת מידע על טיול באינסטגרם אני מוצאת: גברים בטבע ונשים באתרי נופש.
כן מצאתי בלוגריות טיולים וטרקים, אך הן לא עולות בחיפושים הראשונים ויש להן משמעותית פחות עוקבים מהבלוגרים הגברים ומבלוגריות הלייף סטייל (אצרף לכן רשימת המלצות של נשים מגניבות בסוף).
בלוג של טיולים בסגנון "לייף סטייל", הוא נפלא! אך מציג חווית טיול מאוד ספציפית שאינה כוללת טיפים לנשים שרוצות לזרוק תיק על הגב ולצאת לשטח.
הרשת אוהבת נשים יפות במקומות יפים, אז אלו התכנים שמקודמים. פחות אוהבים לראות נשים אדומות, מזיעות ומלוכלכות.
הסיבה לחוסר הייצוג הזה של נשים בעולם המטיילים הווירטואלי הישראלי, הוא לא מכיוון שאין נשים מטיילות – יש! המון! (חוזרת ואומרת הישראלי – בחו"ל זה סיפור אחר). הסיבה מושרשת הרבה יותר עמוק בתרבות שלנו ובחינוך המאוד מגדרי בישראל.
וכך, לפני כשנתיים, נולדה לי שליחות.
תמונה מסדנת ניווטים מתחילות ברמות מנשה
מלווה אותנו מילדות
נסו להיזכר בל"ג בעומר אחד מהילדות: מי הדליק את המדורה? רוב הסיכויים שהבנים. סביר להניח, שהבנות חתכו את הירקות או עטפו תפוחי האדמה. אולי הן גם הלכו לעזור לאסוף זרדים (בזוגות).
אולי אפילו הייתה גם ילדה אחת, לרוב ה"טומבוי" של החבורה, שהעדיפה להתעסק באש. כך בקלות, למדורה הבאה ואחריה, הבנים צברו ניסיון בהדלקת מדורות, בעוד אנחנו הבנות, שהתביישנו מידי להיכשל, לא ניסינו להידחף לקבוצה שהתעסקה באש. ככל שהשנים עוברות, כך יורד גם הסיכוי שבנות ינסו לבד להדליק את האש כי הן הפנימו את הנורמות החברתיות והן כבר יודעות שהן לא יודעות איך לעשות את זה. וכך נוצר המעגל: בנות לא יודעות איך להדליק את האש כי אין להן ניסיון; והן לא לומדות להדליק אש כי הן לא צוברות בזה ניסיון (כאב ראש לקרוא את המשפט הזה אני יודעת).
על רקע זה, כשהגעתי למיונים לשנת השירות בחברה להגנת הטבע המצב היה כזה: כל הבנים ידעו (או לפחות היה להם ניסיון) בהדלקת מדורה, ורוב הבנות לא ידעו. זה במיוחד הזייה בהתחשב בכך שכולנו הגענו לשנת שירות להיות מדריכי טיולים! ובכל זאת לבנים היה יתרון עלינו הבנות בכל הקשור לשדאות. זו רק דוגמה קלאסית אחת מבין רבות להשפעת החינוך המגדרי על הנינוחות והביטחון שלנו בשטח.
מטיילות בסדנת הישרדות פרטית בירדן 
מטיול לנשים מטיבות לכת בגליל
מתאפקות עד היום
במהלך עבודתי כמדריכת טיולים נתקלתי לא מעט במשפט "זה בסדר אני אתאפק". כמות הבנות שהדרכתי (והנשים הבוגרות!), שלא מסוגלות להתפנות בטבע מחוסר נוחות, ביישנות או חוסר ידע היא בלתי נתפסת. למה הדבר הכל כך טבעי הזה, הוא לא אופציה בעבור כל כך הרבה נשים וילדות, שאנחנו מעדיפות להתאפק במשך יום טיול של 6-10 שעות עד ההגעה לציביליזציה? מעבר לכבוד שרכשתי לשלפוחית השתן הנשית גם פיתחתי דאגה אמיתית. האמת היא שאני מאוד מתחברת למצוקה הזאת, גם בעבורי "שירותי שטח" היוו אתגר קשה כל ילדותי ממש עד סוף התיכון. אבל כשהבנתי את הטריק – העולם נפתח בפניי!
העיקרון הוא לשמור על המכנס והתחתונים מעל גובה הברכיים, אך תמוד אליהן. כמו חגורה מעל הברך. למרות ההיגיון הטבעי שיש לנו מאסלות שאומר למשוך אותן עד הסוף לקרסוליים. ואז פשוט יושבות בישיבת כובסת כשהישבן נמוך מהבגדים… תנסו, אתן תודו לי.
אז איפה הולוג שמסביר איך מתנהלות בטבע במחזור? איפה הפוסט על איך מתכוננות ליציאה לטיול? מה כדאי לקחת? איך לסדר את התיק כדי לשמור על הגב? מה לעשות כדי להרגיש בטוחות לבד בשטח (תרסיס פלפל עוזר)? איפה ההסבר איך אנחנו עושות פיפי בחוץ?
כל אלו, כך הבנתי (ומאז גם עשיתי) אני צריכה לייצר בעצמי.
איך נחנך ילדות לא לפחד מהטבע?
לא בכוונה ולא בכדי להכעיס, אבל המציאות היום ברשת ובמציאות היא תוצאה של חינוך בעייתי. כשהיינו ילדות, אף אחד לא לקח בחשבון שנשים ירצו לצאת לשטח, שהכישורים האלו חשובים לנו ולביטחון העצמי שלנו לא פחות מלבנים. היציאה לטבע לא הונגשה לנשים בחברה הישראלית!
להיפך, אנחנו לומדות מגיל צעיר לפחד מזרים, מחרקים ומלכלוך. שעלינו להיראות במיטבנו תמיד ולתת לבנים להתעסק ולארגן סביבנו את כל מה ש"מחנאותי" שלא יצא לנו להתנסות בו.
כמובן שבמושבים ובקיבוצים המצב קצת שונה, כי שדאות וטבע הם דבר יותר יום יומי. אך עדיין הנטייה התרבותית בישראל גורמת לנשים לקחת צעד אחורה מהפעולות ה"גבריות" כשיש בנים בקבוצה. אפילו אם בגיל צעיר הצטרפנו לתנועת נוער (אפילו חוגי סיור שממש מלמדים טיילות), היינו בקבוצה מעורבת של בנים ובנות בה בדרך כלל לבנים יש נטייה להשתלט על המשימות "הגבריות". הניסיון שהם צוברים והביטחון שבא איתו מאפשר להם בעתיד לצאת לשטח יותר בקלות, וכל תכני הייעוץ והטיפים אונליין משלימים להם את הכלים שחסרים להם.
לא ביג דיל
אני זוכרת איך אחרי שנת השירות שלי, יצאנו 4 חברות לקמפינג בנהר הירדן. היינו כולנו מטיילות מנוסות: הן מבית ומבתי הספר בהן למדו בחינוך הבלתי פורמאלי ואני מהדרכת הטיולים בשנת השירות. חנינו כקילומטר מהמחנה וסחבנו בנגלות את כל הציוד (כולל עצים וג'ריקנים מלאי מים), ישנו רק בנות בשטח בלי לפחד, הדלקנו לעצמינו את האש, בישלנו.
כשעלו עלינו חרקים בלילה (כי ישנו בלי אוהל) – ניערנו אותם מעלינו בלי פאניקה. כשהיה חם באמצע הלילה אפילו טבלנו טבילה לילית בירדן בלי להיסחף או למות (!).
זה היה כל כך נינוח וטבעי.
אני לא אתנער מתחושת הפליאה שהייתה בי על כמה שכולנו "ידענו מה לעשות" בלי מילים או סייגים. הייתי מודעת עד כאב שלהרבה נשים בחברה שלנו אין את הידע והניסיון שיאפשר להן חוויה כזו של עצמאות ללא פחד.
אבל זה אפשרי – וכמו שנוכחתי בקמפינג הנשי הקסום הזה, ומאז בעבודתי כל יום – אנחנו לא צריכות אף גבר ואף אחד בשביל לצאת לטבע.
אנחנו לא חסרות אונים! אנחנו רק צריכות את הניסיון והכלים, את שווין ההזדמנויות בילדות ואת המידע המונגש ברשת.
צאו, אל תפחדו, ואל תתנו לאף אחד לזרוע במוח שלכן פחדים או חששות – אתן יכולות לעשות הכל.
מטיילות בטיול שלי למטיבות לכת; מבקעת יבניאל דרך רמות סירין ועד כינרת.
וכפי שהבטחתי, הנה כמה נשים מדהימות באינסטגרם הישראלי שמגיע להן יותר הכרה; אז לכו תראו להן קצת אהבה: (באינסטגרם)
ofreespirit
michalholzberg
_galtravels
hikingtheholyland
travel_with_chen
mornas_family_trips
אני כל הזמן מגלה עוד חשבונות חדשים שנפתחים ובלוגריות שמעוררות השראה! אלו רק כמה מהפייבוריטיות האישיות שלי. ממליצה גם לעקוב אחרי ההאשטג #solowoman שמזכיר לנו שאנחנו לא צריכות אף אחד בשביל ללכת לכבוש את העולם.
אלו, על רגל אחת הבעיות המגדריות בתרבות הטיולים. יש עוד המון (כמובן) ואני נכנסת אליהן בפירוט בפוסטים אחרים.
אבל עכשיו אתן יודעות, את הרקע לכל העשייה שלי.
ואני מבטיחה שאני לא אפסיק עד שאצליח לצמצם את הפער המגדרי בטיילות.
*הפוסט הזה גם פורסם ככתבת אורחת במגזין של לובה שרגא Fashion tails ב27.07.2020.
אוהבת,
מעיין
